המילה זקן אומרת לכם משהו? ראו הוזהרתם!!!...
התורה כולה על רגל אחת – השקפת עולמי:

"כבד את אביך ואת אמך כאשר ציוך ה' אלוקיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך"
(דברים פרק ה' פסוק ט"ז).

"אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" (תהלים פרק ע"א)

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא פרק יט' פסוק ל"ב)

 http://www.daat.ac.il/daat/tanach/megilot/kohelet.htm 

http://www.ilschool.org/sheled/famd/kibud1.asp?school=&lb


שלום לכולם
אני רוצה לשתף אתכם קצת מהגיגי ליבי.
נושא הקשיש, הזקן, גיל הזהב או מבוגרי הקהילה אם תרצו, או סבא וסבתא שלנו הינו יקר וחשוב לנו כערך עליון ביותר, יותר מכל דבר אחר.
אני זוכר בילדותי את המשמעות וההטמעה החינוכית לה זכיתי בבית הורי בעיר רמת גן
. תקופה שמן הסתם וכנראה, מאוד שונה מהיום.
אני לא מדבר בהכללה ואני לא חושב שכולם שכחו ושוכחים אותם, את הזקנים, או כמו שאני מעדיף לקרוא להם: מבוגרי הקהילה, אבל בכל זאת, אין מה לעשות, הכבוד לזולת ובמיוחד לזקן נחלש.
אני זוכר שבעלותי לאוטובוס, אם תפסתי מקום, עיני סרקו ותרו אחר זקן או זקנה לפנות להם את מקומי. הרגשתי גאווה שיכולתי לייצג את עול חינוך הבית ואת תפיסת עולמם של הורי והסביבה דאז.

היתה לי תחושה של עונג צרוף וכבוד גדול להציע מושב באוטובוס לישיש או ישישה עומדים (או/וגם לאישה הרה..)
במכולת השכונתית בעודי טוחן לי לאיטי לחמניה עם מיונז וכרוב כבוש  (מי שזוכר..) ואולי גם סלאמי (לרוב ללא, כי היה יקר), פשוט המתנתי מפטפט עם אדון או גברת הוכברג בעלי המכולת הזקנים, אולי יכנסו בינתיים אחד או אחת מזקני השכונה.
במקרה כזה, תמיד הצעתי את עזרתי בליווי הישיש ונשיאת סליו לביתו גם למרחקים ניכרים מביתי.
הרגשתי ענק.
בנערותי אז וגם כיום חשתי צורך לקרב לזקן.
מרחוק או מן הצד תמיד נראה לי שיש משהו עצוב בעולמם של הזקנים. סוג של ייאוש ובדידות, שידור של: לא רואים אותנו, חסרי ערך,
לא חשובים...
כמעט תמיד אם איני מפספס או ממש ממש ממהר, אני מתייצב בדרכו של זקן אנונימי לחלוטין, מחייך אליו ומקרין פנים שמחות במקרה "הגרוע", ועל פי רוב מברכו לשלום, מתעניין בשלומו ואפילו מפתח שיחה קצרה או שואל אם יש משהו שאוכל לעזור בו.
לרוב כמובן הם נבוכים ומסרבים אך קרינת פניהם ברגעים אלה, מצביעה על אושר ענק, אושר צרוף כמו רגע שמימי שהם מנסים לנצור לנצח כחולמים או לא מאמינים שאכן אדם זר לחלוטין פונה אליהם ברחוב ומתעניין בשלומם.
לעיתים כשנלווה אלי חבר או קולגה אחר בסיטואציה כזו, נדמה כי הבעת ההשתוממות על פניהם ברורה מאוד וכאילו אומרים:
"הנ"ל ירד מן הפסים, מה קרה לו..."
זהו, אז זו בדיוק הנקודה. אחח..., לו היו בעולם עוד כמה "פסים כאלה" לרדת מהם...
וברצינות.
אישית, מה שעושים לי רגעים כאלה אינו יכול להימדד בדבר.
מבחינת הזקן, רגע כזה הוא נקודת אושר שיא בנקודת זמן (שאול..) בחייו ומתדלקת אותו לפרק זמן ולו קצר ביותר ונותנת לו תחושה טובה ואולי עניין, סיפור לספר לחבר או בן משפחה.

חברים יקרים
עוד אדון וארחיב בנושא מבוגרי הקהילה, כך אני מעדיף לכנותם ועוד אכתוב רבות בנושא.
כתבות נוספות ומידע מעניין סביב מבוגרי הקהילה באשכול ובמיוחד בנווה אשכול עליו עוד נכתוב ונפרסם רבות.

שלח תגובה לכתבה

שלא יחזור לכם כמו בומרנג לפרצוף, ראו הוזהרתם:

והדרת פני זקן
"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט:לב)

שמואל שאל פעם רב אחד, מה הוא לימד את תלמידיו באותו יום. השיב הרב: "הסברתי להם את הפסוק, 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'".

הלך שמואל אל התלמידים ושאל אותם: "מה לימד אתכם הרב היום"? והם השיבו לו: "הרב לימד אותנו איך צריך לחיות".

חזר שמואל אל הרב ואמר לו: "אתה אמרת לי דבר אחד, ואילו תלמידיך אומרים לי דבר אחר. למי עלי להאמין?"

"פירושו של הפסוק הזה", הסביר הרב, "שאדם צריך לכבד לא רק זקנים אחרים, אלא גם את זיקנתו-שלו. עלינו לחיות באופן כזה שכאשר נגיע לגיל זיקנה ושיבה יהיה לנו כבוד עצמי ונזכה לכבוד גם מן הזולת, ושנוכל לומר
: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זיקנותנו'

:ואל תחמיצו את אלו

http://www.daat.ac.il/daat/tanach/megilot/kohelet.htm
 http://www.ilschool.org/sheled/famd/kibud1.asp?school=&lb

כתב וערך: שמואל עצמון